פסק-דין בתיק ת"א 3922/03

בפני שתי תביעות אשר הדיון בהן אוחד כאשר התביעה הראשונה (ת.א. 3922/03) על סך 634,328 ש"ח הוגשה כנגד הנתבעים 1 ו-2 בלבד שהינם אחים, ומי שנטלו הלוואה לרכישת חנות מס' 215 בקניון כיכר העיר בכרמיאל (להלן: "החנות") ואילו התביעה השניה (ת.א. 2635/04) על סך 704,569 ש"ח, הוגשה כנגד הנתבעים 3-7  שהינם ערבים להלוואה.

ביום 15.11.05 לאחר דיון בבקשות הרשות להתגונן שהגישו הנתבעים בתיקים המאוחדים, ניתן פסק דין חלקי אשר חייב את הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הלווים") בחלק מהחוב הנטען בסך של 275,000 ש"ח (נכון ליום 1.5.05) בצירוף ריביות פיגורים וכן בשכר טרחת עו"ד והוצאות.

ביחס ליתרת החוב ניתנה ללווים רשות להתגונן כנגד התביעה בעוד שלערבים ניתנה רשות להתגונן על מלוא הסכום כאמור בהחלטת הרשם מיום 15.11.05 (בש"א 1922/04, 2454/04) (להלן: "החלטת הרשם").

רקע עובדתי

1.   ביום 5.11.91 נערך בין התובע (להלן: "התובע" או "הבנק") ללווים הסכם הלוואה על סך 220,000 ש"ח אשר העתק ממנו צורף במסגרת הדיון בפני הרשם וסומן מש/1. ההלוואה ניתנה למימון רכישת הזכויות בחנות אשר נרכשו על ידי הלווים בהתאם להסכם רכישה שנחתם בין הלווים לבין המוכרת ג.ג. מרגנית בע"מ (להלן: "המוכרת") ביום 2.10.91 (להלן: "הסכם הרכישה"). העתק מהסכם הרכישה אשר עמד בפני הבנק בעת מתן ההלוואה, הוגש במהלך הדיון בפני הרשם וסומן מש/3.

יצויין כבר עתה, כפי שעולה מסעיף 7(א) להחלטת כב' הרשם, כי כל אחד מהצדדים להליך זה, מסתמך על הסכם רכישה שונה, כאשר בהסכם הרכישה עליו הסתמך הבנק רשומים שני רוכשים בלבד, הם הלווים, בעוד שהנתבעים מסתמכים על הסכם רכישה הנושא אותו תאריך ואותם פרטים, ונחזה להיות אותו הסכם רכישה, אולם מצוין בו כי הלווים רכשו את הזכויות בחנות במשותף עם אדם נוסף בשם יעקב סויסה  (להלן: "סויסה") שאינו צד להסכם ההלוואה. הסכם זה הוגש  במהלך הדיון בפני הרשם וסומן מש/2.

2.   הערבים חתמו על הסכם ההלוואה גופו כערבים להתחייבויות הלווים בהתאם להסכם. נתבעים 3 ו-5 הינם אחים של הלווים, נתבע 4 הינו גיסו של נתבע 2, ונתבעים 6 ו-7 הינם חברים של הלווים (ראה תחתית עמ' 8 לפרוטוקול הדיון בפני הרשם) .

3.   בהתאם להסכם ההלוואה, הלווים משכנו לטובת הבנק את מלוא זכויותיהם בחנות כאחת הבטוחות להחזר ההלוואה ובהתאם, נרשם לטובת הבנק משכון אצל רשם המשכונות ביום 4.1.96.

4.  הלווים לא קיימו את התחייבויותיהם בהסכם ההלוואה ולא פרעו במועד את התשלומים השוטפים. בחודש 2/93 ניתן פסק דין כנגד הלווים והערבים בגין חוב פיגורים בסך של 4,201 ש"ח ואילו בחודש 9/93 ניתן פסק דין נוסף (שניהם בהעדר הגנה) כנגד הלווים בגין חוב פיגורים בסך של 6,054 ש"ח. (ת/6, ת/7) (להלן: "התביעה הראשונה").

5.    בחודש 1/96 נפתח תיק הוצל"פ למימוש המשכון אשר במסגרתו מונה, ביום 8.4.99, עו"ד שנפלד (מי ששימש באותה העת כב"כ הבנק) ככונס נכסים על החנות (להלן:"כונס הנכסים").  כונס הנכסים פעל לפינוי החנות ואף תפס בה חזקה ביום 26.7.01 אך מאז פינויה, לא נמכרה הדירה וגם לא הושכרה.

6.   ביום 20.8.00 נערך הסדר בין הבנק לבין הלווים אשר בו קיים אישור של הלווים כי חוב הפיגורים נכון לאז עומד על סך של 108,847 ש"ח. הלווים לא עמדו בהסדר ולפיכך, ככל הנראה, ננקטו הליכי פינוי החנות.

7.   בחודש 1/04 פרסם כונס הנכסים "הזמנה להציע הצעות לרכישת דירות" הכוללת את החנות (נספח ה' לת/2). יצויין כי מעבר לפרסום זה לא הוכח פרסום נוסף. אמנם נספח ה' הנ"ל כולל חשבוניות המעידות על תשלום לפרסום מודעות בין חודש 7/01 לחודש 11/05, אולם צודק ב"כ הנתבעים כי לא הוכח שמודעות אלו כללו פרסום של החנות ואין באמור בתצהיר שהוגש מטעם הבנק (ת/2) משום הוכחה לכך, שכן המצהיר מטעם הבנק (להלן: "מר ולד") אישר כי אין לו כל ידיעה אישית אודות פעולות כונס הנכסים וכי הוא מסתמך רק על המסמכים שבפניו.

8.    ביום  15.3.05 קיבל הבנק חוות דעת של שמאי מטעמו אשר העריך את שווי החנות נכון לאותו מועד ב-80,000$ כאשר במימוש מהיר, שוויו פוחת מ- 20%, ועומד על 64,000$.

טענות הצדדים

9.   לטענת הבנק לאור הוראות הסכם ההלוואה וכתב הערבות, ולאור העובדה כי אין מחלוקת בדבר חתימת הלווים והערבים על הסכם ההלוואה והערבות,  ואין גם מחלוקת באשר לאי פרעון ההלוואה, הרי שטענות הנתבעים הינם בגדר "הודאה והדחה", ולפיכך הנטל להוכיחם מוטל במלואו על הנתבעים. הבנק מוסיף וטוען כי הנתבעים לא הוכיחו טענותיהם (כפי שיפורטו להלן) הן בשל העובדה כי חוות הדעת מטעמם התבררה כחסרת כל ערך, והן בשל חוסר מהימנות גרסאותיהם העובדתיות.

10. במסגרת הבקשות לרשות להתגונן שהגישו הנתבעים, הועלו טענות רבות ושונות כנגד חיובם ביתרת חוב ההלוואה. אציין כי על אף שהנתבעים ייחסו בסיכומיהם את כל הטענות לכל הנתבעים, יש להבחין בין הלווים לערבים שכן אני סבורה כי לא כל טענה היכולה להשמע מפי הערבים, יכולה גם להשמע מפי הלווים.

עיון בסיכומים מטעם הנתבעים מעלה כי הלווים והערבים צמצמו את טענותיהם לטענות הבאות:

א.   הבנק חייב את חשבון ההלוואה בריבית מופרזת שאינה תואמת את הסכם ההלוואה ועומדת בניגוד להוראות צו הריבית. טענה זו נסמכת על חוות דעתו של מר סלימאן מיום 1.5.05 כאשר בהתאם לחישוביו יש להפחית את סכום החוב כך שיתרת ההלוואה הבלתי מסולקת נכון ליום 1.5.05, צריכה לעמוד על 227,213 ש"ח בלבד.

ב.   נפל פגם במשכון החנות שכן, הבנק משכן אך ורק את זכויות הלווים ולא את זכותו של סויסה בחנות. לטענת הערבים במועד חתימתם על הערבות, הוסבר להם כי החנות כולה ובמלואה ממושכנת להבטחת החזר ההלוואה ואלמלא כן, לא היו מסכימים לערוב להלוואה.